במסגרת פסטיבל 'החג של החגים' בוואדי ניסנאס - חיפה - 2001
הופיע בעתון 'הארץ' במדור גלריה
בשנת 2002 נקבע שנושא התערוכה בפסטיבל החג של החגים יהיה 'כלולות'. חנה קופלר מסבירה במאמר הפתיחה "מסלול האמנות לשנת 2002, נאמן לרעיון הרב- תרבותי ממנו נבע מלכתחילה, מקיף מקבץ של יצירות שנגיעתן בנושא 'כלולות' מפנה את המבט אל רכיבי מנהג ומסורת לצד ביטויי אמנות הבוחנים השקפת עולם אישית של כל אמן ואמנית הנוטלים חלק ביישומו של נושא זה....האספקטים הנלווים לנושא המרכזי כוללים דיון בענייני טקסיות, חברה וממסד,בשימור של או ערעור על הסדר והקיום, ויש שעולה מהם גישה אירונית, פרובוקטיבית, מתריסה, או לחילופין הבעת ששון ושמחה, הומור וקריצת עין".
המרכיבים בעבודה "כלה(קאלה)מתכלה" הם כלה, פרח, פריחה, יופי, נבילה, מיניות, רביה, סדר וכאוס. כל אלה מרוכזים בפרח קאלה שאותו בחרתי כדימוי המרכזי. הפרח קאלה, לא רק ששמו נשמע כמו המילה כלה, הוא לבן, מבט תקריב אליו מציג את הסמלים הארוטיים שמצויים בו, וכדרכו של פרח יש לו את תקופת הפריחה ואחריה הנבילה. הסדר הקוסמי בטבע, המחזוריות, הניגודים.
הבחירה בפרח הקאלה, הובילה אותי לתקופה של התבוננות שבה בחנתי את הפרח מזוויות שונות ובמצבים שונים וערכתי סדרה של רישומי הכנה שהיו בבחינת שלב ההכרות והתקרבות לדימוי שאחר כך יככב על קירות בית עזוב שנמצא במרכז הוואדי.
ניתן לקרוא את רשימתי המורחבת בבלוג שלי 'לאן הדרך הולכת' - ב'קפה דה מרקר' - לקריאה יש ללחוץ על שם הרשימה 'גן נעול אחותי כלה - כלולות'
לחץ על התמונות להגדלה
כמו בכל שנה, גם השנה האתר שבו אני עובדת, הוא האתר הקבוע שלי. בניין שחלונותיו אטומים, קירותיו דהויים, ישנים וזנוחים. על החלון האטום אני יוצרת שנה אחר שנה, בכל פעם דבר אחר, ובכל פעם דבר שמתכתב גם עם העבודות הקודמות. בשנה זו, אני משתמשת בלוחות העץ ששימשו אותי בעבר ('מראות בוואדי', 'מראות ומאורות'). צורתם כצורת חלון הקשת בוואדי ועתה הם משמשים לי כמצע לציור בצבעי אקריליק תעשייתיים. באופן אירוני פרחי הקאלה הצבעוניים "מקשטים" את קירות הבית הנטוש, האטום והמוזנח שניצב בלב הוואדי כמו במת קישוט. הפרחים לכאורה "מיפים" את הוואדי אך בו בזמן מבליטים גם את ההזנחה ואת הכיעור.
תגובות שנכתבו בהקשר זה - עם פרסום הרשומה בבלוג 'לאן הדרך הולכת'
וכך כותבת ג.ע.2 (שמה שמור עמדי) בתאריך 12.12.11
"נורית היקרה, כמו שאת יודעת, ראיתי כבר לפני מספר ימים את הציורים, בטרם הבלוג, והחלטתי לקפוץ למים ולנסות לבחון למה בחרת בפרח, ולהלן מה שכתבתי לך מתחת לאחת מתמונות הקאלות (ולאחרי הקטע תוספות חדשות): "נורית היקרה, אני כותבת לך את התגובה הזאת, למרות שאני לא רואה בלוג, אז אם יבוא, אגיב גם עליו אחר כך, אבל אני כבר רואה את מה שחיכיתי לראות - את הדמיון הפרוע שלך להשתולל עם נושא התערוכה. כאן בחרת בשנינות נפלאה לקַחַת פרח עם שם בעל צליל דומה (בחילוף אות אחת), אבל שהדמיון בינו לבין כלה הוא בעצם הרבה יותר מכך, ולכן אני מציינת את זה כשניניות. הרי פרח הקלה הוא בצבע לבן, כצבעי הבגדים וההינומה של הכלה, הוא פרח מאוד אקסלוסבי במראהו, כמו מראה הכלה ביום הכלולות, והוא גם פעמים רבות משמש כזר הכלה. למעשה, יופיו המלכותי המהודר של פרח הקלה יוצר מצב שהוא כאילו "הכלה" שבגן. אהבתי מאוד, כמו תמיד." ונראה שאת ההכי חשוב בשבילך פיקששתי (איך?) - את עניין ההתכלות. הנה שוב מצאת איך לקשור את הדברים לדרך שלך - שעוסקת רבות ביצירה והתכלות והתחדשות. רובד נוסף לכל מה שכבר נאמר, ואהבתי את ההקשר שעשית בעניין הזה להתכלות של הכלה לאחר יום הכלולות. בנוסף, אני רוצה לציין שהקאלות מאוד יפות (את תגובתי כתבתי כמובן מתחת לזו 'המושלמת') ובתור אוהבת תמונות ריאליות הן מאוד נעימות לי, וגם אני לתומי חשבתי על הההחיאה של הרחוב עם התמונות האלו. ראשית, עם הצבע הכחול הזה שמלווה אותך מספר תערוכות, כחול שנותן חיים - חיות לרחוב, והקאלות במקרה הזה הן באמת מקשטות את הרחוב. אין ספק שיש שם ניגודיות גדולה בין התמונות למבנה עליו הן תלויות ובוודאי גם למבנים מסביב, ומעניין מה זה עושה לאנשים שגרים שם - האם זה מעורר בהם התעוררות להתחדשות וכו'"
כך כותבת אמילי בתאריך 12.12.11
אהבתי את הסיכום לתהליך, כל נושא שבעולם הוא מראש בנאלי, רק אחרי שקיימת איתו התמודדות ,אנחנו יכולים לפענח אותו, הפרח הכלה (או קלה ?) הוא הפרח הכי מיני בעבורי הוא מייצג את אברי מין נשיי וגברי יחד. ציטוט שלך "יש לי יצירה שציירתי כלה. בחרתי את דמות הכלה להיות כאן מעין סמל ומטאפורה שדרכו אני מדברת על מושגים דיאלקטיים בין פריחה לנבילה, בין סדר לכאוס, מחזוריות, מיניות, אשליה ומציאות, רגעי שיא ורגעי שפל. מצאתי שמשחק המילים כלה מתכלה, ודימויי פרח הקאלה – משרתים כמטאפורה רעיונות אלה." ציטוט
כך כותב בתגובה דודי רצם בתאריך 12.12.12
"הוספת תגובה נורית היקרה, צפיתי בקליפ,שאלה:האם יש משמעות למוזיקה השונה, לדו- קיום?. לאחר שקראתי את הפוסט, עולו במוחי מקבץ של תהיות שאותן אנסה להסביר כראות עיניי. ההבדל המהותי בין צילום לציור נמצאת "בנשמה שלך ". צילום:יכול להסתיים בקליק,פלש, וגמרנו...(סוג של אומנות שהיא מכובדת בפני עצמה). מאידך: בחרת בציור שמשמעות הזמן שונה ובאופן ביצועו מצריך השקעה יותר של משאבים פיזיים ורוחניים יש בציור סוג של התפתחות,מחשבות,ידע טכני,כלים, מקום,סקיצות והיכולת לנבא את המוגמר ולשאוף להגיע למטרה,את זה עשית בגדול "תרתי משמע". מכאן נובעת התחברות של האומן לציור. שלב אחר שלב מקרבת אותו לנשמה, מקו הראשוני ועד לצבעו הסופי... כל זה "כפול עשר". הבית הערבי אותו אימצת,"ביתי ומבצרי" נשאר בפנים ללא פגע, רק לחיצוניותו דרושים שינויים קוסמטיים (נזקי טבע). "ערכו של שטר בין 200 ש"ח כשהוא מקומת ובלוי, לכאורה ישן ומוזנח, ערכו עדיין 200 ₪"... כך גם ערכו של הבית נשאר מבפנים ללא פגע... הבית משול לאנשים שעוטים בגדים על גופם שמשתנים לפי הצורך...את זה את עושה באופן קבוע ושונה"התחדשות". בחרת בצבע כחול לרקע של מסגרות הציורים התלוים. מכוון שאת עסקת בתרבות הערבית אז משמעות הצבע בתרבות האסלאמית הוא נגד עין הרע(לפי תחקיר שעשיתי לערבים שנמצאים בשוק, כתוב בקוראן "אלחסד" !כן נורית חקרתי ונחקרתי...) הרבה בתים של ערבים צבועים את החלונות ביתם בצבע כחול או ירוק, מעין הגנה מפני עין הרע. הצבע הכחול נמצא בדגל ישראל, פירושו רוגע ושלווה,השילוב של הציור על החלון הבית הערבי מייצר סוג של דו- קיום בין שני עמים. העין הרע (צבע כחול) שומר על יופיו של הפרח למען לא יקנאו או יפגעו בו... "לא כלה היא הדרך" נורית, כתמיד שמחתי לבקר, להגיב,ללמוד ממך. תודה. נ.ב הערבים בשוק שאלו אותי אם אני רוצה להתאסלם? כי אני מתעניין בקוראן? השבתי:"בלי עין הרע ,לא!!!"
וזו תגובתי לדודי רצם בתאריך 13.12.11
דודי היקר,
השקעת עבודה, מחשבה ורצינות - מגיע לך בחזרה.
איך אמרת ?(חמורבי, זוכר? - עין תחת עין. אז ברוח הצבע הכחול שעל סיפי הבתים - לא יהיה כאן עין תחת עין, אלא טובה תחת טובה - ובלי עין הרע....)
אתחיל דווקא מהסוף ( כי כשאני כותבת לך כאן, אני רואה קודם את הסוף). יפה ציינת, יפה נגעת ,יפה הבנת את השימוש שלי בצבע הכחול. גם לי העניין הזה ידוע ולכן בחרתי בצבע הזה לעבודתי בשכונת ואדי ניסנאס. ומאיפה אני מכירה את הסיפור על סיפי הבתים שצבועים בכחול? הנה סיפור מעניין.
אני תושבת חיפה, נוה - שאנן. בילדותי. סבתי ז"ל גרה בבני ברק. כך שחצי מהילדות שלי היינו נוסעים על כביש חיפה תל-אביב (הישן) כדי לבקר את סבא וסבתא. נוסעים במשאית של אבי שהיה קבלן עבודות עפר. בדרך תמיד עברנו וחלפנו על פני 'פרדיס' (כבר ערבי על כביש החוף) ותמיד בלטו לי המשקופים והדלתות של כל הבתים שם שהיו צבועים בכחול (היום כבר לא, היום יש להם בתים מודרניים). כן, בכחול הזה שמלווה אותי בוואדי. ובתור ילדה (סקרנית מאד הייתי כנראה) שאלתי את כל מי שאפשר, למה הם צובעים את הדלתות ואת המשקופים בכחול. מעניין שזה בלט לי והתמיהה אותי. ואז קיבלתי את התשובה המלומדת הזאת, שזה כדי להבריח בישין ומרעין, לתת לדלת מראה של שמיים כחולים, מקום בו שוכנים המלאכים, כדי שהשטן ושליחים לדבר עבירה לא יעברו את הסף. בקיצור כמו שאמרת כנגד עין הרע. כך אני סוחבת את המידע הזה אתי, מאז ילדותי, וכך ולכם יישמתי אותו בעבודתי בוואדי. ובכן, כיוונת לדעתי, גם אם לא ידעת. והתמונה הושלמה. כל הכבוד לך.
וכמו שאומרים "המתחיל במצווה אומרים לו גמור" - אינני יכולה שלא להמשיך ולהתייחס לשאר דברייך.
ואתה באמת לא מפספס כלום. נכון, המוסיקה שאותה צירפתי לסרטון היא מוסיקה שמסמנת את חג המולד. בחרתי בה כדי לתת עוד ביטוי למשמעות של 'החג של החגים'.
ובאשר לעבודת הציור שאליה התייחסת שבה בחרתי במקום צילום. שוב עלית על נקודה מעניינת ואף תיארת אותה יפה, עוד יותר יפה ממה שאני יכולתי לתאר אותה. נכון בחרתי בציור ובאותו זמן, חשבתי על עבודת הציור שיש בה בעיני גם משהו מאד ייצרי עד אירוטי, עבודה שמשלבת מלאכת כפיים, מחשבת השכל ודרך לתת ביטוי גם ליצר - ולכן לא ויתרתי על מלאכה זו, שבעיני היא באמת חלק מהאמירה כאן. אהבתי את ריבוי המשמעות בדברייך כשציינת "עושה זאת בגדול" - יפה, ותודה.
גם המשמעות של הבית כפי שעולה מדברייך נכונה ומעניינת ואפילו מרחיבה את הרעיון המקורי שלי - וזו הרי מטרתה של כל יצירת אמנות. בהזדמנות זו אספרלך (ובכלל קבל עם ועולם - שהרי הפוסט הזה פומבי) שיש מושג שנקרא 'בית לנפש' - זה המקום האישי הפנימי שכל אדם שואף להגיע אליו. כך שהבית שבחרתי בו הוא באמת טעון ורב משמעי.
ואין ספק, דודי, שאת קורא מעמיק ומתעניין - ומה אני יכולה לבקש יותר?
תודה לך על דברייך, ובעיקר אני שמחה שאתה מוצא בזה עניין