נוהנושא שנקבע על ידי האוצרת חנה קופלר, היה 'בית'. כל אמן ביטא בדרכו האישית והייחודית את המשמעות של בית בעבורו, ואת הקשר בין 'בית', אדמה, מולדת, שכונה, חיים ודו קיום.
אני ממשיכה לעבוד על אותו מבנה (בית) שעליו אני עובדת בכל שנה ב'פסטיבל החג של החגים'. אני מבצעת ומציגה את עבודותי על קירות הבית הערבי הנטוש שעומד נטוש במרכז הוואדי ואשר חלונותיו אטומים בבטון.
בשנה זו, בהתאם לנושא 'בית' , אני מתייחסת במיוחד לחלונות האטומים של הבית ומבקשת לפתוח אותם אל המראות שקלטתי וספגתי בוואדי. מצד אחד אני מדמה את השכונה כולה לבית ולפיכך החלונות והבית שעליו אני מציירת הם לכאורה אחד מקירות בית זה. השכונה היא הבית והציורים הם לכאורה התמונות ש"מקשטות" אותו. מנקודת ראות נוספת אני למעשה מבקשת לפתוח את החלונות האטומים, שמזכירים עזובה וניכור ,אל הוואדי – לפיכך קראתי לעבודה זו ל'פתוח בית'. לשחרר את הבית מהניכור שלו, מהיותו נטוש, עזוב, ואטום ולהפוך אותו לבית פתוח, בדיוק כפי ששכונת ואדי ניסנאס הפכה להיות בית פתוח ליצירה, לאמנות, לדו קיום ולתרבות.
(לחצו על התמונה להגדלה)
כמו בשלושת התערוכות הקודמות'מראות בוואדי' ; 'מראות ומאורות' ;'הפרש הכחול' ו 'סוס עץ' – אני ממשיכה את הדיאלוג הרב שנתי. מתבססת על עבודות קודמות ומרחיבה אותן. שוב אני משתמשת בקולאז'ים שיצרתי כבר בתערוכה 'מראות בוואדי'. הפעם אני משתמשת בהם כנקודת מוצא לעבודת הציור. הקולאז'ים שמתארים את הפרשנות שלי למראות שראיתי ושחוויתי בוואדי הופכים להיות הסקיצות לעבודת ציורי הקיר.
הקולאז'ים שאותם הקרנתי כשקופיות על קירות אחד הבתים משמשים עתה כחמור השראה לציורי הקיר. שאותם אני מציירת על החלונות האטומים. כך "הבית שלי", שהוא במת התצוגה שלי מדי שנה, הופך להיות הבית שאת חלונותיו אני מבקשת לפתוח לעבר המראות שבוואדי.