Reply to comment

"מיצר" – כך קראתי למיצב שהצגתי בתערוכת היחיד שהצגתי בשנת 1994 – בגלריה ע"ש אליזבט סודברג במכללת הגליל המערבי, - דקה לפני שהתחלתי לשמש שם בתפקידי כ 'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות'.

"מיצר – מיצב מצויר" – כך קראתי לתערוכה/מיצב שהצגתי שם, עוד לפני שהכרתי את המקום ועוד לפני שהכירו אותי. קפיצה למים הייתה זו, והעוז שהיה לי לעשות זאת במקום שבו אני אמורה להקים בית ספר לאמנות, נבע דווקא מתוך תמימות וחוסר הידיעה.

ובמה הוא עסק?

כמעט כרגיל (כפי שהוברר לי לימים) , גם בזו פעם הזאת עסקתי ב'דיוקן עצמי' על אף שעוד לא הבנתי אז, שבעצם כל מה שאני עושה וכל מה שאעשה בדרך זו או אחרת, יהיה תמיד דיוקן עצמי. זה ה'עצמי' שאותו אני חוקרת (ולפעמים גם מתעמרת) בכל דרך אפשרית. לימים גם הבנתי טוב יותר את המשמעות העמוקה של המילה 'מיצר' – אשר למעשה נולד לצורך התערוכה מתוך משחק המילים 'מיצב מצוייר'. אך מילים לא באות סתם כמו שכבר למדתי (וכמו שלאקאן לימד אותנו), והן יודעות אותנו טוב יותר ומהר יותר ממה שאנו יודעים את עצמינו.

התערוכה מורכבת משלושה ציור קיר גדולים (200X200) כאשר כל ציור מחולק לשנים עשר יחידות. העבודות היו תלויות על שלוש קוליסות גדולות שעמדו בחלל התצוגה, כאשר בגב הקוליסות היו מראות.

היו שלושה ציורי קיר גדולים בחלל התצוגה, וכך נפתחה התערוכה.

התערוכה הייתה אמורה להיות מוצגת חודש ימים, ובתכניתי היה לפרק אותה ולהרכיב אותה מחדש כל שלושה ימים. למטרת התערוכה בניתי שלושה סולמות שעליהם התקנתי ווים מיוחדים.

שלושת ציורי הקיר היו כל אחד יחידה אחת גדולה בפני עצמה, אבל גם כל יחידה 1/12 מתוך הציור הייתה יחידת ציור שיכולה הייתה לעמוד בפני עצמה. מהר מאד התפרקו הציורים לחלקים וליחידות שמהם בניתי מבנים חדשים על הקירות, על הקוליסות, על הסולמות ובמרכז החלל. המראות שהיו בגב הקוליסות הכפילו את העבודות, הרחיבו והגדילו אותן.

במשך חודש ימים חלל התצוגה שינה את פניו, התחלף, השתנה, התפרק, הוכפל ונבנה מחדש. לקראת סוף התהליך הוספתי חומרים נוספים (בדים ועוד) שגם הם הצטרפו ל"חגיגת הצמיחה והשינוי".

צפה בסרטון - תצוגת התערוכה ותהליכי ההתפרקות וההשתנות

היום, ובקריאה פרשנית לאחור, ומהמקום שבו אני מבינה את ציורי הדיוקן שלי דאז, אפשר לקרוא את ציורי הדיוקן האלה, בתהליך ההשתנות שלהם שם כמטאפורה לתהליך נפשי שיש בו התגלות – התחברות – התפרקות – שינוי – התפתחות – גדילה – השתקפות – צמיחה וחוזר חלילה – עד הסיום שהוא הגיבוש והאיחוד (של החלקים השונים בנפש – כפי שלימד אותנו יונג).

בסיום התהליך הובלתי את העבודות דרך הסולמות על לפתח הגלריה שם הם נארזו ונקשרו בקפידה לקראת עזיבת הגלריה.

בסמוך לאותו זמן הצגתי במקום אחר את עבודתי מיצב – 'תחילת נעילה' ושני אלה יחד סימנו וסימלו את הצעד החדש שאותו אני הולכת לעשות – לעזוב לפרק זמן בלתי ידוע את הסטודיו ולהקים בית ספר לאמנות במכללת הגליל המערבי.

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים