Reply to comment

בשנת 2007 הוזמנתי להשתתף בפרויקט גדול ומאד ומרכזי בפעילות של 'שותפות 2000', פרויקט שנקרא 'כנס יצחק' ואשר אירוע השיא שלו היה מפגש יוצרים רב תחומי ובינלאומי שהתקיים בגליל המערבי. יוצרים מכל תחומי הדעת (תיאטרון, מחול, ספרות, שירה, אמנות פלאסטית ומוסיקה) יצרו במשך כשנתיים, כל אחד בתחומו, משהו שנקשר בדרך כל שהיא ל'יצחק'.

איש לא קבע איזה ומי יהיה היצחק שבו האמן יעסוק. היה זה החל מיצחק המקראי, דרך יצחקים שונים - אם כאישים ידועים, אם כאנשים מוכרים, אם המושג יצחק עצמו ועוד ועוד.

באותה תקופה שבה עסקנו ביצחק, אני הייתי בעיצומה של עבודת הדוקטור שלי ובה עסקתי באופן מרוכז ואינטנסיבי בנושא של דיוקן עצמי. יצרתי וחקרתי – כפי שנדרש בעבודת דוקטור. חלק מגבולות המחקר שאותם הצבתי כתנאי לחקירה, היה לעסוק כיוצרת אך ורק בדיוקן עצמי במשך כל תקופת המחקר (דבר שלא היה קשה בעבורי מאחר וזה היה ממילא עיסוקי המרכזי כיוצרת, בשנים האחרונות- זו גם הסיבה שביקשתי להעמיק בזאת ולהפוך את זה לנושא המחקר).

עתה, משהוזמנתי להשתתף ב'יצחק' חשבתי כיצד אני מביאה את עבודתי השוטפת בדיוקן עצמי לכנס שהנושא המרכזי שלו הוא יצחק?

מאחר ומרחב האינטרפרטציה שניתנה לאמנים היה גדול מאד ופתוח, ובמילים אחרות, כל אחד יכול היה לקחת את יצחק למחוזותיו הוא, בחרתי אני באם יצחק ובמשפט האלמותי שלה "לעת בלותי הייתה לי עדנה". ראיתי בזה אמירה אישית נשית של אשה, אם כל האמהות, שמתבוננת על עצמה ספק בהומור, ספק בשאלה, ספק בתהייה, ספק בכאב ספק בשמחה.

כך בחרתי את שרה ואת המשפט שלה שמעיד על סוג של התבוננות עצמית כמטאפורה לעיסוק שלי בדיוקן עצמי. שכן, העיסוק בציור דיוקן עצמי במיוחד מול מראה שבה אני רואה כלי טכני שמאפשר את המפגש אך גם מסמל אותו, הוא התבוננות עצמית כסוג של חקירה, גילוי, חיפוש ותובנות.

ובכן, עכשיו אני יודעת כיצד ובאיזה הקשר אני יכולה לשים את רגלי (את יצירתי) בפרוייקט הנכסף הזה, השאלה היא איך לעשות את החיבור ביני ובין שרה באמצעות יצירה.  (גילוי נאות - אני גם הייתי המנהלת האמנותית שלו – והוסכם בכל וועדה שאני רשאית להשתתף בו גם כיוצרת).

שרה אמנו, ולצורך האירוע כאן ובכל, אם יצחק והמשפט שלה – היו נקודת המוצא לעבודה שלי אשר גם נקראה בסופו של תהליך "אהל שרה – לעת בלותי הייתה לי עדנה".

בשלב זה כבר היו לי עשרות ציורי דיוקן עצמי שאותם יצרתי כחלק מההתנהלות הטבעית שלי כאמן, אך בו בזמן הם נאספו כנתונים למחקר. בשלב הזה, לצורך פרויקט יצחק, בחרתי לראות בכל החומר שהצטבר לי (כלומר הציורים) - חומר לעבודה – סוג של רדי מייד (redymade). צילמתי את כל ציורי הדיוקן ואלה הפכו להיות חומר הגלם שלי ליצירה. את הצילומים העליתי כמובן על המחשב ועתה, ולצורך העניין תכנת המחשב הפכה להיות המכחול, הצבע, העיפרון, המספריים, האיזמל וכל כלי עבודה אחר.

דיוקני שלי שנשקף אלי מן המראה וכבר שם הוא היה דמיוני ווירטואלי התחלף להיות ציור, משם התחלף להיות צילום ומשם חזר הוא להתבונן בי ואני בו דרך צג המחשב. גלגולים שונים של אותו דבר עצמו מהשתקפות לדימוי וחוזר חלילה.

מעתה ואילך כל ציור דיוקן מקורי שמיוצג על ידי צילום הפך להיות 'ציור אם' ( כמו שרה האם היולדת) וממנו התפתחו ציורים רבים ונוספים. כל ציור היה מקור לעשרות עיבודים שונים. את הדימוי של הדימוי של הדיוקן שלי – כלומר את הצילום של הציור של הדיוקן שלי – חתכתי, גזרתי, הדבקתי, "קרעתי לו את הצורה" ויצרתי ממנו דבר אחר וחדש, אבל כזה ששומר גם על עקבות מה שהוא היה ( רדי מייד). לפעמים בחרתי קטע מתוך הציור המקורי, בודדתי אותו והחזרתי אותו לעבודה כסוג של דגם שחוזר על עצמו. למעשה השתמשתי בציורי הדיוקן כחומר שממנו עיבדתי עבודות שונות שחלקם אף מתכתבות עם עבודות שבטיות, עבודות שטיחים, דגם שחוזר על עצמו, ההשתקפויות, משחק בין מרקמים, דיאלוג בין צבע לעומת שחור לבן ועוד. כל דיוקן מקור הפך להיות מקור השראה ונקודת מוצא לעשות יצירות נוספות שנגזרו ממנו, נולדו ממנו והתפתחו הלאה.

על מנת לצפות בתהליכי יצירת הדיוקנאות לחץ כאן

עיבוד דיוקן עצמי לעבודת 'אהל שרה'

השלב הבא היה שלב ההדפסה. בחרתי ריבועי בד קנבס בגודל שווה ועליהם הדפסתי בהדפסה איכותית את עשרות הדימויים שנוצרו מהתהליכים שעברתי בהם את "הדיוקן". מה שהיה ציור, נעלם לתוך צילום, עבר טרנספורמציה באמצעות מחשב וחזר להיות "ציור על בד".

עתה היו עשרות ריבועי בדים (ציורים) צבעוניים. בשלב הזה בחרתי לראות בהם בדים, משום שמבדים אלה ביקשתי ליצור את היריעה הגדולה לאוהלה של שרה.

ועל אותה סקלה שבה אני עוברת משימוש במכחול ואחר כך למצלמה ומשם למחשב המשכתי והפעם עברתי לחוט ומחט ומסרגה. רקמתי תך שליבה סביב כל ריבוע ואותם חברתי זה לזה באמצעות סריגה במסרגה אחת.    

יריעת הבד ל'אוהל שרה' - פרט

דרך השימוש בכלי יצירה שונים, החל מכלים שנחשבו נשיים, שבטיים ומסורתיים מה שנקרא מלאכת יד או מלאכת מחשבת או במילים נאורות יותר אומנות ועד לעבודת מחשב טכנולוגיה ואמנות מתקדמת. עבודת הסריגה כשם שהיא הייתה עזר טכני שבאמצעותו יכולתי לחבר בין העבודות השונות, שבה בעת שהם שימשו כציורים מודפסים על בד קנבס המסורתי והדהדו ל'ציור שמן על בד" הם גם היו בסך הכול ריבועי בדים שאותם היה עלי לחבר על מנת לקבל יריעת בד גדולה שתוכל לשמש יריעה לאוהל.

אוהל שרה כמיצב היה למטאפורה של דיוקן עצמי. בחומרים ממנו הוא מורכב בתהליכים שהוא מכיל ומייצג, בשם שניתן לו ושהיווה השראה. כך חיברתי בין נשיות, אמנות, אמהות ושאלות קיומיות אחרות.

צפה בסרטון שמציג את האוהל

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים