"ניצחונה הוא כליונה" - הם נבהלו ובקשו הסבר

הטלפון הבהול שזעק על שולחני הרגוע הביא את הקול הבא "אמנם אמרת מראש שבמהלך השריפה לא תדברי עם אף אחד ולא תסבירי, אבל את חייבת לתת הסבר כל שהוא. אנשי שלומי לא יבינו את פשר השריפה ואפילו יפרשו זאת לא טוב" . הבנתי שזו קריאה נואשת מצד מארגני הפסטיבל שאמונים על יחסים זורמים וטובים עם אנשי הקהילה שבה הם הטמיעו את עבודת התיאטרון שלהם. מה עושים? איך גם להסביר וגם לשתוק? שהרי האש ואני מפצחות שם תמונות בדממה?

הפתרון היה להכין דף הסבר קצר שיחולק בין באי הפסטיבל. אחד משחקני התיאטרון גם יקריא אותו ברצף, בקצב ובהטעמה במהלך האירוע. ואלה הם הדברים:

"במיצג שבו אני שורפת יצירות שלי אני בודקת את משמעות 'הגבולות' של היצירה, של התהליך, ושל היוצר.

אני שואלת מהם גבולות היצירה? -  האם חיי היצירה מסתיימים אי פעם? האם הם משתנים? מתחדשים? או שמא מתכלים?

אני גם שואלת מהם הגבולות של היוצר בדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו ועם יצירתו. האם יש לו חופש להחליט מה יעלה בגורלם? האם הוא יכול להמית אותן ולהחיות אותן מחדש? האם שריפת יצירות למשל הן בבחינת חילול הקודש? ומה מקודש יותר החפץ או המחשבה?

העבודות שאני מביאה כאן לשריפה נוצרו בשנת 1987, חלקן מתוך תערוכת היחיד הראשונה שלי שנקראה 'סביבתי ואני'. ראו אותם, כתוב עליהם, שבחו אותם  - ואחר כך הן ירדו למחסן למשך כמעט עשרים שנה. מבחינתי הן כבר עשו את שלהן. עבר זמנן. לי עצמי אין צורך בהם יותר.  מבחינתי הן צריכות ללכת בדרך כזו שמהן אפשר יהיה להצמיח דבר אחר.

השריפה בעיני, כאן, היא לא אסון, ולא שואה וגם לא טראומה. אני שורפת עבודה עבודה בצורה טקסית עם המון תשומת לב. אני מצלמת ומתעדת את כל התהליך. כל עבודה בעת שהיא עולה באש, כשהיא מצולמת, משמשת לי בסיס להתחלה חדשה וליצירה חדשה.

כל המיצג והצילומים שיופקו ממנו יהיו הבסיס ליצירותיי החדשות. אלה שנולדו מתוך השריפה. אפשר לומר שכל מה שהיה יכול להשתנות אבל גם להיות הבסיס לדבר החדש, האחר.

כמו 'עוף החול' שכאשר הוא מתעייף הוא שורף את עצמו ומתוך השריפה הוא קם מתחדש ורענן. כמו שריפה מבוקרת של יערות שבדרך כלל מצמיחה זנים חדשים ומחדשת את היער ואת החיים שבו.

קראתי למיצג זה בשם "האש מפצחת תמונות בדממה" – משפט שלקוח מתוך שיר ידוע שנהוג לשיר בעת קומזיץ "האש מפצחת זרדים בדממה". מבחינתי האש שלי, כאן בשריפה אמורה לפצח את הקוד שנמצא בתוך התמונות ולסייע לי להפיק מהן את הדבר החדש, האחר.

בדרך זו אני רוצה לומר שתהליך היצירה הוא אינסופי, אין לו גבול. גם ליצירה עצמה אין גבולות, היא יכולה היות משהו אחד ולהצמיח ממנה משהו אחר. גם ליוצר אין גבול, אלא חופש לעשות ביצירתו שלו ככל העולה על רוחו".

ד"ר נורית צדרבוים - יוצרת וחוקרת בינתחומית

טבע דומם - נורית צדרבוים - 1987

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים