ארבעים שנה אקוט בדור - יומולדת 40 למלחמת יום הכפורים

השנה, ביום הכפורים כלם זכרו והזכירו שמלאו 40 שנה למלחמת יום הכפורים. סוג של יומולדת. המלחמה נולדה לפני ארבעים שנה, ביום הנורא הזה, יום הכפורים ומאז אנחנו סופרים ושואלים וזוכרים – כמה מלאו לה.

ובכן, השנה, ארבעים שנה עברו ואנחנו כדרכנו בכל עשור, ערכנו מפגש זכרון למי שהיה בעלי הראשון צבי יעקבס שהיה ידוע בכינויו 'בונדי' ושאף אחד בעצם לא ידע מדוע דבק בו כינוי זה. את מפגש הזיכרון הזה ערכנו בקבוץ בארות יצחק. הקבוץ בו נולד, בו גרה משפחתו, חיה אמו שתבדל לחיים ארוכים. למפגש הגיעו חברי ילדות, משפחה וכל מי שדמותו של בונדי נגעה בו.

בטקס הזיכרון היו רבים שדברו, העלו זיכרונות , וסרטים

אלה הם הדברים שקראתי שם בערב זה

ובטרם נפגוש את דבריי שנאמרו שם, אני מזמינה לצפות בסרטון שערכנו ואשר הוקרן שם

אזכרה. 40 שנה לנפילתו של בונדי – 7.12.13 ד' טבת תשע"ד

לבונדי – האיש הצעיר שבינינו.

כשאני שומעת את צמד המילים 40 שנה, האסוציאציה הראשונה שלי היא 'ארבעים שנה במדבר', 'ארבעים שנה אקוט בדור', או לחילופין ו'הארץ תשקוט ארבעים שנה'. אף פעם לא חשבתי שאצטרך לומר 'ארבעים שנה לנפילתו'. והנה אנחנו כאן, שוב, כמו לפני עשור, ולפני עוד עשור ועוד עשור. מפחיד הזמן הזה שעליו נוטים לומר שהוא עובר ואילו אני חושבת ביני לביני שלא, לא הזמן עובר, האנשים הם אלה שעוברים. עוברים בזמן.

ומה עושה לי הזמן הזה? מאחר וכבר הורגלתם לשמוע אותי פעם בעשור כאן, ומידי פעם בידיעונים השבועיים ומאחר וכאן צמחתי למן נערותי ובקווים מקבילים וגם מתחברים אנו צועדים יחד עשור אחר עשור אשתף אתכם בהרהור אישי מאד, שגם בי הלם לפתע. דבר שארע לי ביום הזיכרון השנה בעת שערכתי את דף הזיכרון שהכנתי לבונדי (בבלוג שלי ב'קפה דה מרקר'), ואשר אותו אני חושפת פעמיים בשנה, ביום הכפורים וביום הזיכרון הכללי. משהו שהלם בי ואף שיתפתי בזה את עזריאל. התבוננתי בתמונה היפה כל כך של בונדי, שכולם מכירים. זו עם הבלורית הזהובה, החיוך צחור השיניים, והעיניים השובבות. הבונדי הזה שכולנו זוכרים. ישבתי מול התמונה הסתכלתי על הבחור הצעיר הזה כל כך, נער, ילד ולפתע בכיתי בכי שאתו לא הכרתי קודם לכן. לא זה לא הבכי של אותה אלמנה צעירה שחייה נקטעו ונגדעו לפתע ללא כל אזהרה מוקדמת. לא בכי הכאב וההלם של האובדן הראשוני, לא בכי מרחמים עצמיים. קלטתי לפתע שאני בוכה כמו אשה מבוגרת, סבתא כבר, מתבוננת על הצעיר הזה, ולא יכולה לקלוט איך ילד צעיר כזה וטוב ויפה הולך. בכיתי כמו אימא שאבדה את בנה, בכיתי את הבכי של רות. בכיתי על ילד שהלך ואז הבנתי שבונדי נשאר ויישאר לעולם הילד שלנו. ואני סבתא. מאוחר יותר אני אומר שבונדי הוא גם האבא הגדול שלנו.

ארבעים שנה. שנה אחר שנה אנו עולים לרגל, לירושלים. כן, כל אחד והעלייה לרגל שלו. עולים ומתרבים. פעם עמדנו שם סבא וסבתא אימא ושני ילדים יתומים דוד דודה גיס ותינוקת. וכך שנה אחר שנה, נהיה שם צפוף. עוד צבי, ועוד אחד, עוד גיסה, אבא שממלא את משבצת האב הנעדר, בני זוג, ילדים, בדרך אבדנו את אלחנן האבא הסבא הגדול, והמשכנו להתווסף ולהתאסף ילדים, נכדים, נינים. ואתנו כל הזמן ההדסים שנושאים עמם את ריח הזיכרון – אלי, חנן, סבל, שלמה וברקאי. תמיד שם באותו מקום ליד האבן. השם צבי יוסף בונדי בסוגריים חקוק שם, אותיות. אומרים שהאותיות הם המשענת של המילה, והמילה היא השם שם שאנחנו מזכירים, זוכרים, מוקירים, ותוהים לדעת ולשאול מי אתה בונדי? מי אתה סרן צבי יוסף יעקבס?

אנחנו רוצים לשרטט את דמותך. אנחנו עושים זאת ביודעין בימי האזכרות למיניהם, וגם עושים זאת בלא יודעין. אני כותבת מדי פעם, פעם זה שיר, פעם זה ציור, פעם זו רשומה, מעלה את שמך על האותיות על הצורות, במילים וגם בין המילים.

חשבתי, מה אומרים היום אחרי 40 שנה? מה אני רוצה לומר כאן במעמד הזה ועדיין לא אמרתי. מבחינתי זה לא אמור להיות רק עוד אירוע שבו אנחנו מתלכדים באחוות משפחה וחברים כדי לזכור ולהזכיר. זה חשוב אמנם, ויש לו את מטען המשמעויות שלו, אבל מבחינתי זה לא יכול להיות רק זה, על אף שזה לא מעט.

ניסיתי לשאול את עצמי בכנות ובאומץ ללא העמדת פנים, לא בפני ולא בפני יקיריי ,מה אני רוצה לומר בסוג כזה של אזכרה לבד מהעובדה הפורמלית שחלפו ארבעים שנה, לבד מהעובדה שאנו רוצים כל הזמן לזכור ולא לשכוח. מה עוד, אני שואלת? צריך להיות עוד משהו אני אומרת לי ביני לביני. צריך להבין שמפגש שמסומן במספר ארבעים הוא עוד משהו.

שרדנו כאן בעולם הלא פשוט הזה, באזור הלא פשוט הזה, בחיים הלא פשוטים האלה, המשכנו לקום כל בוקר ולומר מודה אני. כן אנו מתים כל לילה, מתעוררים לחיים לבוקרו של יום ומודים על כך שהחזיר הקב"ה נשמתנו אל קרבנו. הצלחנו וזכינו לחגוג לסבתא רות, לאמא הגדולה, יומולדת 90, אנו חוגגים ימי הולדת ועל אף שכל יומולדת מסמן שימינו הולכים ומלאים, אנו שמחים. למה ? אתם או אני שואלים? כן, אנחנו שמחים שאנחנו עוד כאן, ושיקירינו עמנו גם.

המשכנו בדרך משכנו בעול, צעדנו יחד וגם כל אחד בדרכו לדרכו, התקבצנו לעתים ובפרקי זמן מסומנים, גדלנו אל עצמו, ילדנו גדלו אלינו, הפכנו להיות שבט, וכמו שאמרתי, כל שנה בהר הרצל רואים איך ליד השורה האחת שנתמעטה לנו, התמלאו להן שורות אחרות והפכו למעגל אחד גדול של משפחה.

אז מה אומר כאן, אחרי ארבעים שנה. איכה אשרטט את דמותו של בונדי שכבר תיארתי אותו במקומות אחרים ורבים, כבן, אב, בעל, חבר, חיל, מפקד, ואפילו סב. סב צעיר לעולם, נשמה. לא אספר שוב איזה אב הוא היה, היית, האמת אתה נשארת צעיר, אני התבגרתי שלא נאמר הזדקנתי והזיכרון כבר לא משהו. וכשמדובר באדם יקר שנקטף לנו צעיר, הזיכרון מתעתע ומתגעגע, לא אי אפשר לסמוך עליו. גם לא אציג שוב את תמונותיך, אנו רואים אותם כל הזמן. באלבומים, בבתים של ברק וחלי, ובעמוד הזיכרון שהכנתי כזיכרון תמיד ברשומה שלי בבלוג שנקרא 'לאן הדרך הולכת'.

ולפתע הבנתי שיש לי דרך אחרת לשרטט את דמותו של בונדי שהרי לימדונו הראה לי מי חברך ואומר לך מי אתה. על בסיס זה וכ פאראפרזה אני יכולה לומר 'הראה לי את משפחתך ואומר לך מי אתה'. אם לדבר ברוח המשאלות או ברוח ציורית, הרי כולנו מניחים שאתה יושב שם למעלה, מביט וצופה בנו, לדעתי שומר עלינו כל הזמן, עוטף אותנו ואף שערה לבנה לא צִמחה על ראשך, ואף קמט לא התיישב על פניך היפות כל כך ואני מדמיינת איך בכל יום שישי עם הדלקת הנרות אתה פורש ידיים ארוכות ומברך את כולנו. את אמך, אחֵיך, גיסֵך, אותי את עזריאל את הילדים שלנו. כן שלנו, כי עם השנים התחלפו היוצרות עזריאל הפך להיות אבא של ברק וחלי ואתה הפכת להיות אבא של ילדינו נועם ומושי – צעיר צעיר ובכל זאת אתה האב הגדול של כולנו. שומר עלינו במרומים.

אז מהי דמותך, כיצד אשרטט אותה?  ואני שואלת וכמי שיודעת לקחת מכחול, צבע, ובד, אני אומרת שקשת הצבעים שמונחים על פלטת החיים שלנו – היא עתירה ועשירה.

מי אתה בונדי? אתה האיש שהותרת כאן למטה אימא, אחים, אשה, ילדים, גיסים, נכדים – ותקצר היריעה מלמנות את שבחם. אנשים מתפקדים, בונים משפחות, יגעים, עמלים, משכילים, מצליחים מתפקדים וכולם בארץ, כולם הולכים לצבא, כולם תורמים לחברה, למדינה למשפחה ולעצמם. כל אחד לחוד אדם וכולנו יחד קבוצה שאנו יכולים להתברך בה ולברך עליה. זו המורשת שהשארת. בעיני זה דבר חזק עצום ורב. הלכת ואתה כאן. כולם זוכרים אותך, כולם מרגישים בלי לדבר שאתה הדבק הזה שמחבר בין כולנו. אחים לכאב, אחים לאבדן, אחים לשמחה ואנחנו יודעים לזהות את השמחות וגם לתת להם מקום.

פעם, באחת האזכרות שערכנו לך כאן. במקום הכי טבעי, תיארתי אותך כנעדר הנוכח. הפעם אני מתמקדת בדמותך שנשקפת אלינו מתוך מי ומה שאנחנו. באמת אני חושבת שהחוט המקשר הזה של בונדי שהלך מאתנו, זה השובל הארוך שנמשך ממך, ומדמותך וכולנו אוחזים בו כדי להיות. דמותך יצוקה וחקוקה בתוך משפחתנו בין אם זה ב ד.נ.א בין אם זה בזיכרון הוויזואלי, בין אם זה בנוכחות של כל אחד, בצביים שיש לנו, במבטים שאנו שולחים זה אל זה וזה בזה, ובידיעה שאנחנו יחד כאן כי אתה אינך. לא רק. אבל אי אפשר להתעלם מזה. וזה דווקא לא מובן מאליו. המיוחד בעיני הוא שזה קרה, ולא זה לא מובן מאליו וזה מה שמעיד על הכוח שלך – כן נעדר נוכח.

התבגרנו לתוך חיינו כמו שגם התברגנו אליהם. עברנו ימים טובים וגם קשים – כי זה מה שנקרא להיות כאן בין החיים. עכשיו לדעתי ולהרגשתי זה לא הזמן לבכות, כן אנו מזילים דמעת צער וגעגוע לא אחת, אבל אנו יודעים שהשארת כאן צוואה. להשאיר אשה ושני ילדים זו צוואה שאומרת אחזו בחיים. פעם כשהייתי צעירה לא ידעתי זאת, לא הבנתי. אבל אמך היקרה שתבדל לחיים ארוכים, ידעה והבינה, ואף אמרה לי. היא זו שתבעה ודרשה ממני להמשיך בחיים, לבנות משפחה. וזאת עשיתי יחד עם עזריאל. לא היה קל, זה אף פעם לא קל לאף אחד, אבל עמדנו במשימה, קיימנו יחד את הצוואה שהשארת וכל עוד נהיה כאן עלי אדמות נמשיך לקיימה.

אבישג בת 19 היא בצבא, זה הזמן שאנחנו הכרנו, ואחת לכמה שנים מגיע צבי יעקבס אחד גם לשורות צה"ל. בימים אלה זורח כוכב חדש בשמי צה"ל, צבי אביעד יעקבס יבדל לחיים ארוכים, ואני בטוחה שבונדי יושב או עומד שם על המשמר ושומר עליו מכל משמר עם כל התגבורת שלנו שם אלחנן ז"ל, סַבִּי חיים גמפל, סַבְתִּי שולה גמפל, אנחנו מבטיחים לעשות כאן את העבודה ואתם תשמרו. בבקשה.

ולסיום אני חייבת לשתף אתכם במשהו שנשמע אולי מיסטי, אבל הוא השאיר בנו חותם שלא ימחה. אף פעם לא סיפרתי זאת מול עם וקהל, ואולי גם לא אשוב לספר זאת. הפעם אחרי ארבעים שנה במדבר החיים, אני רוצה לספר על משהו שאותו אני מגדירה כנס, או אולי כסוג של סימן.

במלחמת לבנון השנייה, ישבתי בביתי חמשה שבועות, לא יצאתי ולו פעם אחת מהבית, שקדתי אז על עבודת הדוקטור שלי, וכך מוגנת לכאורה בצל הרעה שבאה מצפון, ישבתי וכתבתי, וחשבתי וכתבתי. לא היה צורך שאצא לשום מקום אז לא יצאתי. עד הרגע שחלי ביקשה ממני שאגיע לבארות יצחק ואסע אתה ועם הילדים שלה ושל ברק לפרק המים בחולון. לעזור לה עם כל הג'מעה. זה היה היום היחיד שהסכמתי לעזוב את הבית. רצה הגורל שבערב שקדם ליום הזה נסענו, עזריאל ואני, לירושלים. הייתה לוויה של בן של חברת גרעין שלנו גילה פינס, זוכרים אותה, שנהרג במלחמה. לקח זמן עד שגופתו חולצה, וכשחולצה מיהרו לקברו, זה היה ערב. ההלוויה התארכה, זה היה בהר הרצל ומשהסתיימה עזריאל ואני החלטנו לעלות לקברו של בונדי. היה חושך, לא מצאנו את הקבר, והחלטנו שאנחנו לא מוותרים, נחפש, נגיע, נבקר, ונתפלל קצת. מצאנו. היה חושך עמדנו ליד קברו וכל אחד מאתנו עם מחשבותיו. זו הייתה מלחמה, זה עתה חזרנו מלוויה של ילד יקר, ואני ביקשתי שם מבונדי מילה במילה אנא בונדי שמור עלינו. שמור על כולנו. שמור על ילדינו, שמור על אישי, שמור עלי, שמור עלינו. ונסענו.

באותו לילה ישנתי במרכז, כי למחרת היה עלי לנסוע עם חלי וכל הנכדים לפארק המים. מלחמה מלחמה בחוץ, אבל יש חופש גדול ויש ילדים. שימו לב זה היום היחיד מכל ימי המלחמה הארוכה הזאת שלא הייתי בביתי. בשעות הצהריים המאוחרות אני באוטו נוהגת חזור, נדב, יואב וצבי אתי, אני בדרך להחזירם לאשחר וכל הדרך אנחנו מתכננים איך נתנהג אם פתאום תהיה אזעקה. ולכבודם ולכבוד הפחד אני נוסעת 130 קמ"ש, מה שאני לא נוהגת לעשות. לפתע עזריאל מתקשר אלי ומספר לי בסערת רגשות שטיל שנורה מלבנון נפל ממש מתחת לבית שלנו. ממש. טיל שפער בור ענק במדרכה מתחת למרפסת ביתי, ולא התפוצץ. מכל קריית מוצקין, מכל מקום בעולם מתחת למרפסת הבית שלנו. הגיע. נתקע באספלט ולא התפוצץ. וזה היה ביום האחד והיחיד שלא היינו בבית.

הגעתי לעת ערב לביתי, אני גרה בקומה רביעית. רסיסים של אספלט ושל עופרת היו במרפסת, בור ענק מתחת לבית. והכול עמד על מקומו בשלום. לעולם אחשוב שבונדי שמר עלינו. ערב קודם לכן נפגשנו אתו עזריאל ואני, בלילה וביקשנו. היינו כנראה ילדים טובים, קיבלנו תמורה. בונדי שמר.

מיסטי הסיפור, צירוף מקרים ייתכן, יד הגורל, נקרא לזה איך שנרצה, אני מוסיפה את הפרט הזה לשרטוט דמותו ואומרת זה בונדי תמיד שמר עלינו, שילם במחיר חייו, אבל הוא השומר הנאמן שעשה אותנו את כולנו למה שאנחנו יחד ולחוד. ואני רוצה להבטיח שאנחנו נשמור על כל זה.

 והיום 5.5.14 - בעת הצפירה בעודי עוסקת בראשי ובפועל במפעל ההנצחה הפרטי שלי אלה המילים שעלו בראשי.

אֲנִי אִשָּׁה אַלְמוֹנִית

לֹא עוֹמֶדֶת עַכְשָׁו בַּצְּפִיפוּת הַהֲמוֹנִית

לְיַד אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לֵב אָדָם שֶׁנָּדַם.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתִיּוֹת לַחֲקוֹק בָּהֶם זִכָּרוֹן

שֶׁל מִי שֶׁהָיָה כָּאן פַּעַם

וּלְעוֹלָם לֹא נֶאֱלָם.