אמנות

הן שבו הביתה – ומדוע אני לא שמחה – כך אני כותבת ברשומה בבלוג שלי 'לאן הדרך הולכת' – ב'קפה דה מרקר' ושם אני מתלוננת על כך שהיצירות שלי שיצאו לאיזו דרך - יצאו וחזרו. מי שרוצה לדעת למה אני לא שמחה מוזמן ללחוץ על הקישור כאן למעלה, והוא כבר בתוך עובי הקורה של הרשימה כדי לדעת מה קרה.

אחת לכמה זמן, אני, כמו כל בעל מפעל, עושה ספירת מלאי.   מה מפעל? מה מלאי?  

בעניין העבודה 'דיוקן ע. וספורי בדים' - שמוצגת בימים אלה בתערוכה 'סיבית- היוצרים בחוטים' בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה    "לא באמת" היא אמרה. "כולם עסוקים בלתפור, לתקן, לטפל בילדים, לבשל, לנקות. בקיצור כולם עושים משהו בשביל משהו. כי צריך. ואת יושבת לך בסטדיו ותופרת על ציור? סליחה תחריט? סליחה הדפס? - מה זה בכלל? ולמה? "את מבינה" אמרתי לה "כולם אינטרסנטיים. כולם עושים כי צריך. אז תגידי את מה יותר קשה, לעשות את מה שצריך ושמוכרחים או לשבת ולעבוד קשה בשביל משהו שלא צריך אותו? באמת, תגידי את?" פתחה עלי זוג עיניים תוהות, לא הבינה מאיפה נפלתי עליה. ואז הראיתי לה איך אני יושבת ומחרפת את אצבעותי ומגלפת בסכין חדה ענף (בד) גדול וגרום. כי אני הרי מספרת סיפורי בדים. וזה לא הכל. המשך יבוא.      "למה את תופרת על תחריט? היא שאלה אותי. ועוד אמרה "השתגעת". "למה"? כי אני צריכה את הקו הזה המיוחד, הדק, הפתלתל והמחורר שהמכונה עושה". זה מה שעניתי לה. "אבל אנשים תופרים בשביל לחבר דברים (או בדים) זה לזה? "היא המשיכה להקשות. "אנשים זה לא אני" המשכתי לענות. " אני מחברת רעיונות, התפירה שלי היא לתכלית האין תכלית" ראיתי שהיא לא הבינה. מה לעשות? ובכלל אמרתי לה "אני מחברת סיפורי בדים" אמרתי שאחזור ואסביר בהמשך. בינתיים נתתי לה תמונה אחת למזכרת שתתבונן קצת.             

מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה      הסרטון - מראות ומאורות (ומאורעות) - צילום ועריכה - נורית צדרבוים