'קולאג' המראות' - ( החג של החגים 2 - 1996)

באותה שנה, 1996, המראות של הוואדי לא הרפו ממני. כבר סיפרתי שצילמתי בוואדי בכל פינה, כאחוזת אמוק. כל מפתן וכל סף, כל חלון וכל סורג, כל אבן ומרצפת. כל דבר שנראה לי הכי טיפוסי, הכי מאפיין של הוואדי, והכי אוריינטלי, בתוך עיר שוקקת חיים שמהווה בעיני סמל לרב תרבותיות.

חוויתי את חוויית הוואדי, הסכמתי להשתתף בפרויקט 'החג של החגים' – שעדיין היה בחיתוליו והחל את צעדיו הראשונים והמהוססים. מצוידת בעשרות תמונות, שנולדו אצלי בתוך המצלמה האנלוגית, חזרתי אל שולחן העבודה שלי. מוכלת במראות שחוויתי אני שואלת מה אני עושה? מה יהיה הפרויקט שלי – בתוך השכונה הציורית הזאת, שידעה גם זמנים של סבל? שכונה שפרנסי העיר החליטו להפוך אותה ל'אקו מוזיאון' (מוזיאון פתוח), ל'גלריה ללא קירות', ל'במת תצוגה למייצבים ומיצגים'. מעט אמנים הבינו זאת, אלה שהבינו זאת, כמו שגם רצו להירתם לפרויקט שיש לו גם משמעות חברתית , לקחו חלק בפרויקט ואני הייתי ביניהם.

אמרו לנו שהפרויקט נולד ומתקיים בשם השאיפה ל 'דו קיום' – לדבר עם ובשם הדו קיום, לדבר בעד דו קיום ולהוכיח זאת הלכה למעשה. וואדי ניסנאס הפך להיות כור ההיתוך של רב תרבותיות, דו קיום, יהודים ערבים (מוסלמים ונוצרים) אמנים וזבנים בשוק כולם יחד חברו. קולאז' של תרבויות ודתות, קולאז' של אנשים ודעות, קולאז' של אמנים כל אלה הפכו להיות בעבורי השראה לקולאז' המראות.  כ"שמצרפים אז מצרפים" (קולאז' – מקור בצרפתית. תרגום המילה קולאז' – מצרף – צירוף), אמרתי לעצמי.

'מראות בוואדי' - זו הייתה הכותרת של הפרויקט שלי באותה שנה. זאת משום שהרגשתי מצד אחד כמו אותה עליזה בארץ המראות, ומצד שני המראות בוואדי הותירו בי את רישומם. אמרתי, אחזיר לוואדי באותה מטבע. אחזיר לו במראות. והתחלתי ליצור מראות. ושוב כמו אותה עליזה, בארץ המראות שאני ביקשתי כאן ליצור, בחרתי לעשות סדר אחר. כמו שאמרה עליזה כשעברה לצד השני , מבעד למראה " החדר הזה אין מקפידים בו על הסדר כבשני". אכן, לא הקפדתי על הסדר שנקבע בשכונה. יצרתי קולאז'ים ובהם עולם וסדר אחרים ( כפי שאסביר בהמשך).

ברשימתי הקודמת, 'מראות בוואדי'- החג של החגים 1 הראיתי כיצד גייסתי מראות אמתיות לצורך העניין.

פרויקט מספר 2 באותו אירוע התבסס כולו על הצילומים שצילמתי. יצרתי מראות חדשים לוואדי. יצרתי קולאז'ים מתוך אותם צילומים. במילים אחרות, פירקתי את המראות של וואדי לגורמים, ולחלקים קטנים, שברתי צורות מוכרות, ערבבתי ביניהם ומהם יצרתי מבנים ומראות חדשים. מתוך נופי הוואדי יצרתי נופים חדשים. הוואדי והמראות שקלטתי בו היו בעבורי מקור השראה שממנו יכולתי לייצר עוד מראות, עוד נופים. בדרך זו שחזרתי, ושכפלתי, והגדלתי את המראות הנתונים של הוואדי.

בקולאז'ים לא עשיתי הבחנה בין שמים לארץ ולא ניסיתי ליצור נופים ריאליים. יצרתי מצבים חדשים, תמונות נוף שלא התכוונו לחקות ולייצג את המציאות הקיימת, אלא לקחת מתוך המציאות הקיימת נתונים ומהם ליצור מציאות חדשה. אפשר לראות זאת כמטאפורה לרעיון של דו קיום – של האפשרות לצרף ולקשור בין תרבויות, לשים אותם יחד גם אם הם שונים, ואולי גם להפוך חלום למציאות.

היצירות שנולדו מתוך הקולאז'ים, הם לא הוואדי (הוואדי הוא הוואדי והיצירות הן יצירות). זהו גוף עבודות, יצירות, שכבודן במקומן מונח כיצירות ואלה עומדות בפני עצמן כאשר מקורות ההשראה שלהם הם המראות שנחשפו אלי בוואדי שאני נחשפתי אליהם וספגתי אותן באופן שספגתי.

כך קיבלתי סדרה של שנים-עשר יצירות - קולאז'ים -  שהציגו מראות חדשים של הוואדי, שממנו הם הפיקו את המראות שהיו ההשראה.

עתה היה עלי להביא מראות אלה בחזרה אל הוואדי, שהרי שם הן אמורות להיות מוצגות. בחרתי לי חלל תצוגה אוטנטי וטבעי. מצאתי את המאפייה המקומית (ניתן לראות אותה בסרטון שמוצג ברשימה 'מראות בוואדי' – החג של החגים 1). במאפייה מצאתי קיר אחד מקושת צבוע לבן. וכך בין הטבון וריח הפיתות והזעתר, ליד האופים המיוזעים, על קיר אחד לבן, במקום צנוע שאיש לא יודע עליו, היו תלויים על הקיר שנים עשר קולאז'ים שמדת המסגרת שלהם זהה. המסגרות היו בצבע כחול, ובכך הם יצרו דיאלוג סמוי וגלוי עם המסגרות הכחולות של המראות שהיו מקובעות על קירות הבית הנטוש. הכחול, כבר אז, תפס את מקומו כמי שימשיך וילווה אותי בכל שמונה השנים שבהם פעלתי בוואדי.

התקבלה תערוכת זוטא בתוך מאפייה מהבילה- הפנים החדשות של הוואדי.

אך לא היו אלה רק הפנים החדשות של הוואדי כפי שהם עולים מתוך עבודות הקולאז', אלה גם הפנים החדשות של הוואדי שבתוך מאפייה מתקיימת תערוכה, כמו גם בכל מקום אחר בו.

והעניין עדיין לא תם בכך.

הקולאזים, כאמור, נוצרו מתוך תמונות שצילמתי שאותם הדפסתי ואחר כך חתכתי והתמשתי בהם כחומר גלם לעבודה. כאשר הקולאז'ים היו מוכנים, צילמתי אותם לשקופיות. ובלילות החורפיים במהלך כל חג החנוכה (שזה היה שיאו של הפסטיבל) הייתי מגיעה לוואדי, בונה לי עמדה יציבה ממול לבניין הגדול שעליו הרכבתי את המראות, והייתי מקרינה באמצעות מקרן שקופיות את השקופיות על קירות המבנה (זה היה עדיין עידן אנלוגי – מצגות לא היו דבר של יום ביומו).

וכך, כפי שניתן להבין, יצרתי עוד ורסיה של מראות. הפעם על 'בית המראות' הוקרנו מראות נוספים, דבר שיצר והוסיף עוד מראה לוואדי. בניין המראות שלי עכשיו מקרין עוד וריאציה של מראות ונופים. הוא הפך להיות מסך שקולט ופולט ממנו מראות שנוצרו מהוואדי ובאותה שעה גם יצרו אותו.

וכך קולאז' המראות הוא לא רק הקולאז' הפיזי המוחשי שיצרתי, אלא כל תפיסת המראות שאותה הצגתי ברשימות אלה.

זו הייתה שנתי הראשונה, כיוצרת וכאמנית בוואדי – שנה שבה הרגשתי כמו 'עליזה בבית המראה' – תופעה, שלימים ידעתי, מהלכת על קו התפר הדק שבין מציאות לאגדה.

ועוד הערה אחת קטנה. זה היה מזמן – 1996 – מים רבים זרמו בנחלים וגם בתעלות הניקוז שבוואדי. נראה היה שיצירות אלה נשאבו אל תהומות הנשייה. אך לא. הרשימות שלי האלה, והעלאת הדימויים אל המרחבים האינסופיים של הרשת, נותנת להם גם חיים חדשים וגם אולי חיי נצח.

צפו בסרטון - הסרטון מציג את כל האוסף בשלמותו

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים