מראות בוואדי - החג של החגים 1

בפעם הראשונה, כשהגעתי לוואדי ניסנאס, צילמתי בטירוף. ככה התחילה הכרות המחודשת שלי עם וואדי ניסנאס, מקום שעד אז (1996) נחשב בעיני לשכונה ערבית קטנה ששוכנת בלב העיר חיפה. שונה, משונה. חשבתי שבתיה מטים לנפול, דמיינתי פינות עזובות ולכלוך. וידעתי שבערבית 'ניסנאס' משמעו עכברושים – חשבתי שהיא נקראת כך על שם העכברושים שעדיין מתרוצצים בין פחי האשפה.

ואני שם, וכל מה שנגלה לעיני היה קסום ומכשף. עיר קטנה אוריינטלית בתוך חיפה, שמנסה כל הזמן להתחדש בין מבניה שמספרים את קורותיה. שרידים מימי התורכים, שרידים מימי הטמפלרים, בניינים מימי המנדט הבריטי, מקדש הבהיים, שכונות חדשות ועוד – עיר של ניגודים. ובמרכזה שוכנת לה שכונה קטנה שעם הזמן, מתברר, הופכת להיות חלל ליצירה, לתצוגה, וצומת למפגש תרבויות-דתות-אנשים.

הסתובבתי בין הבתים, בתוך הבתים, עליתי על גגות, רצתי בסמטאות, וצילמתי כאחוזת אמוק. כל מה שעניין אותי זה דלתות, ספים, חלונות, סורגים, אבנים, מרצפות. כל פינה בוואדי נדמתה כאוצר בלום.

אמרו לי – מארגני התערוכה - שעלי לבחור מקום אחד שעליו, או בו, או לידו, אצור, אציב ואציג את יצירתי.

בחרתי מבנה שעמד לפני שיפוצים והיה אמור לעבור תהליך של שחזור ושמור (אז עוד לא ידעתי זאת). התבוננתי באחת המרפסות, על החלונות המנופצים והתריסים הרעועים. ובאותו רגע ידעתי שהעבודה שלי תהיה 'מראות בוואדי'. עיני לא שבעה מהמראות, ומתוכם ביקשתי ליצור מראות נוספים.

לשם כך היה עלי להביא מראות פיזיות ממשיות.

בחרתי במרפסת אחת שהייתה תלוייה על הבניין. וכיסיתי את החלונות ואת הדלתות במראות. המראות נמדדו בדיוק על פי צורת החלונות המקושתים. הבדלתי את המרפסת מעם הבניין והפכתי אותה ליחידה שעומדת בפני עצמה כפניה אל המרחב. החלונות אוטמים את הפתחים מצד אחד, שכן הם מכוסים במראות, אך מאידך הם נראים כאין סופיים. המראות קולטים אליהם את מראות הוואדי ובו בזמן מייצרים לוואדי מראות נוספים. המראות עצמן אינן מראות רגילות ולכן הם מעוותות את מה שנשקף בהם. כך הוואדי שהיה עתיר מראות, קיבל באמצעות מראות אלה – מראה ומראות נוספים. החל מהבניין שהמרפסת שלו שינתה פניה, המשך במראות שנקלטו על גבי המראה, וכלה במראות הפיזיות עצמן שנוספו לוואדי כאלמנט חדש ואחר.

'מראות בוואדי' - מתוך פסטיבל החג של החגים - 1996 - נורית צדרבוים

המראה שהצבתי על המרפסת כמשקיפה, כקולטת, וכמשדרת בעצם הפכה להיות מטאפורה שמתארת את החוויה הפרטית שלי שם. כך חשתי גם אני כאשר חוויתי את המראות בוואדי. מראות שלפתו אותי, ואשר אחר כך במשך כשמונה שנים הם לא הרפו ממני ואני לא הרפיתי מהם.

העבודות היו אמורות להיות מוצגות שם על הבניין במשך כשנה. אך הבניין היה בשיפוצים. לאחר כחודשיים נתבקשתי להסיר את המראות מהחלונות שבמרפסת. היה עלי למצוא מקום אחר ובו בזמן לשמור על הרעיון של העבודה. כך מצאתי, בית ערבי אחד אטום, סגור, ונטוש. חלונותיו היו אטומים בבטון והוא עמד ניצב במקום גבוה במרכז הוואדי.

המראות עברו לשם.....

על החלונות האטומים הצבתי את המראות שלי, ושוב יצרתי אשליה של חלון אינסופי שפתוח כלפי פנים וכלפי חוץ. "איווררתי" את החלונות האטומים של הבית הערבי הנטוש – בית שהפך להיות הבית שלי, למשך כל אותם שמונה השנים שבהם, בכל שנה, יצרתי עבודה אחרת.

'מראות בוואדי' - פסטיבל החג של החגים 1996 - נורית צדרבוים

את המשטחים שעליהם הדבקתי את המראות צבעתי בכחול, כחול עז כרמז לצבע הכחול שנוהגים לצבוע את ספי הבתים בבתים ערביים. "הכחול" אמרו לי "הוא בשביל לשוות לסף הבית מראה של שמיים, ובכך למנוע מהשדים והרוחות להיכנס אל הבתים". "שיהיה" אמרתי. ובליבי חשבתי שבשבילי זה הכחול הים תיכוני.

המראות, עתה קלטו אליהם מראות אחרים מתוך הסביבה, וכל מה שנקלט אל תוך המראה קיבל פרשנות חדשה. מראה הוואדי התרחב והשתנה שכן המראות היו מראות שיצרו שינויים ועיוותים. כך שמצד אחד הוואדי קיבל מראה חדש, שבו החלונות האטומים "נפרצו", הצבע הכחול נוסף, ומראות חדשים נשקפו מתוך המראות. וכמו בסרט נע, בין ובתוך המראות הקבועים, שנקבעו בתוך המראה שהתקבעה בעצמה אל הקיר, עברו באו וחלפו אנשים, פנים, רכבים כשהם גם הם הופכים להיות חלק מהמראה המתרחב, המשתנה והמתעוות של הוואדי.

אלה היו המראות שהבאתי אל הוואדי, ואלה היו המראות שהוואדי גמל לי והחזיר.

מראות בוואדי - פסטיבל החג של החגים - נורית צדרבוים 1996

הסרטון המצורף מציג באופן חי וחווייתי את הפרוייקט

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים