"'שני יסודות'– שירה של זלדה, זה השיר שעלייך לקרוא ובדחיפות", אמרה לי חברתי ד"ר אזולאי חוקרת תרבות, כשהיא נחשפה לעניין השריפה, ולאחר כמה שיחות שקיימנו בינינו. "תקראי, השיר מתחיל במילים "הלהבה אומרת לברוש".ואני מצייתת. רצה וממהרת לציית. ופוגשת את השיר הלא קל של זלדה, שיר שדרכו מתכוונת אזולאי לבטא את כעסה ואת חוסר שביעות רצונה כמו גם את דעתה בעניין השריפה.
שני יסודות/ זלדה
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטָה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לֹא יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלָּךְ
בַּאֲדָמָה, בַּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
אזולאי הביאה את שירה של זלדה אלי כסוג של 'תנא מסייע' שיתמוך בעמדתה, כאשר היא ממשילה את עצמה לברוש הזקוף היציב ואילו אני היא הלהבה. היא, כמו הברוש חושבת על הלהבה ש "לא תבין, ולא תאמין". היא מצביעה על הדיאלקטיקה בין הברוש ובין השלהבת. ואני היא אולי השלהבת שיש בה שמץ של טירוף.
אהבתי את השיר הנפלא, שהגיע אלי כדי לסתור על פני ומצא אותי מחבקת אותו אלי ומתנחמת בין זרועותיו.
השלהבת מתבוננת ביציבות של הברוש, בשאננות שלו כמי ש"עוטה גאון" ואילו היא שואלת יוקדת "איך אפשר לעבור את החיים הנוראיים האלה בלי שמץ של טירוף". ואחר כך מוסיפה ואומרת עודבְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת/ בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן/ בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת/ בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת. כן, חשבתי לעצמי. השלהבת של זלדה היא שלהבת שבעיניה הטירוף הוא גם רוחניות, הוא דמיון, הוא חרות ואפילו גאווה עתיקה וקודרת. אני אוהבת את השלהבת של זלדה זו שמרימה ראש כנגד הברוש. באהבה, בספקנות וגם בשמץ של קנאה. הרי בפעולתי זו של שריפת הציורים שלי עצמי באתי לערער על משהו. באתי לשאול. באתי לעשות מעשה שמערער הן על עצמי כאמנית והן על האמנות כאמנות. שואלת השלהבת איך אפשר? והיא באמת אינה יכולה ולכן היא שלהבת ולא ברוש.
השלהבת רוצה לשרוף "לו יכולתי הייתי שורפת" אומרת השלהבת לברוש ואני תוהה, האם אינה יכולה? הרי זו העבודה שלה.
אין לבטל את הברוש של זלדה. הוא, למרות ההטחה והספקנות של השלהבת יודע בשקט הזקוף שלו, ובמחטיו הלא דוקרניים, שלמרות הקביעות והיציבות של שורשיו באדמה ולמרות הקצב הקבוע של המתחלפות, כן יש בו דמיון, חרות ורוחניות. אבל השלהבת "לא תאמין ולא תבין" (כי היא שלהבת ולא ברוש)- שני יסודות אלה מתקיימים יחד והניגודיות שבהם יוצרת את השלם.
לכן יכולה השלהבת לשאול כאשר "משהו בתוכה משתולל" איך אפשר לעבור את החיים האלה בלי שמץ של טירוף/רוחניות/דמיון/חירות. והברוש, גם אם השלהבת תאכל אותו, יהיה שם תמיד זקוף -הוא יצמח ויתחדש זקוף עוד יותר מתמיד.

שריפה ביערות ירושלים - להבה וברוש
© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים
פרסום תגובה חדשה