כן, לא, שחור, לבן, - זה לא רק משחק

בשנת 1990 סיימתי לצייר ציור קיר גדול מאד, צבעוני ועשיר ב'היכל התרבות בנהרייה', אחרי ארבעה חודשים שבהם עבדתי כמעט סביב השעון. הייתי שם על הקירות, נהניתי מההתנסות החדשה והמאתגרת, אך בו בזמן התגעגעתי לעבודה האישית והאינטימית בסטודיו. כמו הייתי במערב וליבי היה במזרח.

לחץ כאן על מנת לצפות בסרטון שמציג את הפרוייקט 

משסיימתי את הפרויקט, שנדמה היה כי השאלתי את עצמי אליו, חזרתי כמעט חסרת נשימה אל דלת אמותי בסטודיו בהרגשה שעכשיו הגיע הזמן לעבוד. כל בוקר הגעתי לסטודיו מחומשת בכל כוחות היצירה הנדרשים ובכל בוקר מחדש במשך חודש ימים מצאתי את עצמי מושכת בעט ולא במכחול. באה לצייר וכותבת שירה. כאילו נתקיים בי אז מה שאמר כבר מזמן סימונידס "ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת". רק אחרי חודש, שבו משהו אחר ניהל אותי, התחלתי למתוח יריעות קרטון תעשייתי ענק על הקירות ולצייר. כשאני יודעת שהשירים שנכתבו עומדים להיות הדלק והאנרגיה לציורים שעומדים להצטייר.

ירדתי מהקיר הצבעוני של 'היכל התרבות' וביקשתי פתאום להיות יוצרת רזה. להפטר ולהיפרד מהצורות המובנות שעל הקיר ומשפע הצבעים שהזינו אותם. כל הצבע כבר נמצא בשירים – זה הפוזיטיב. עכשיו אני הולכת לצייר נגטיב.

גזרתי על עצמי עבודה נזירית שבה אשתמש אך ורק בצבעי שחור לבן, על קרטונים גדולים ועבים  של תעשייה. כן, לא,שחור, לבן – שהיה משחק ילדות משעשע, הפך להיות השם והנושא של גוף העבודות שהפקתי כאשר בעורפי נושפים 100 שירים. מקיצוניות לקיצוניות, אמרתי לעצמי ברוח דברי הרמב"ם – מגיעים לשביל הזהב. אבל, עוד אמרתי לעצמי, מי בכלל רוצה שביל זהב? שביל זהב הוא לא בשביל יצירה.

וכך בין הכן, והלא, ובין השחור והלבן שהם מבחינתי היו הוראת הצמצום,

על מנת לקרוא את המשך הכתבה, לצפות בסרטונים, ולראות את גלריית העבודות לחץ כאן