זה בא וזה הולך - וכלום לא קורא ( או שהכל קורה)

הן שבו הביתה – ומדוע אני לא שמחה – כך אני כותבת ברשומה בבלוג שלי 'לאן הדרך הולכת' – ב'קפה דה מרקר' ושם אני מתלוננת על כך שהיצירות שלי שיצאו לאיזו דרך - יצאו וחזרו. מי שרוצה לדעת למה אני לא שמחה מוזמן ללחוץ על הקישור כאן למעלה, והוא כבר בתוך עובי הקורה של הרשימה כדי לדעת מה קרה.

ועוד אלה חוזרות ממסען, אחר שהייה ארוכה בתערוכות שונות ברחבי הארץ, ועל כך אפשר לקרוא ברשומה שלי 'אז מה קורה? – זה מה קורה?, עוד אלה חוזרות ובעודי מארגנת אותן בארכיון שלי בסדר מופתי כבר יוצאות אחרות לסייר בעולם הרחב.

איזה עולם רחב?

בסך הכול ארץ ישראל הקטנה, ועוד יותר בסך הכול, בחיפה הקטנה בבית האמנים הקטן, ע"ש שאגאל – בתערוכה הבינונית ומטה - 'אמנים נגד אלימות'. כן וגם היצירה הזאת כבר למודת מסעות. כבר "חרשה" את הארץ והוצגה בכבוד בגלריית המגדל בנהרייה, וחזרה אחר כבוד היישר לסטודיו שלי ארוזה ומחכה.

עוד אלה חוזרות זו יוצאת. ממש מפעל. ואני אומרת ואני צוחקת. כי עכשיו כבר כולם יודעים שאני אכן רוצה ליצור אותן, אומרת שם (ביצירה גופא) את מה שיש לי לומר על העולם, על החיים, על האדם, עלי. מסיימת. ורוצה לשלח אותן לחופשי.

ומי שכבר מכיר אורחותיי ומכיר וגם מכיר את אמירותיי יודע שאני כבר מזמן הכרזתי שאני עובדת אצל היצירות שלי. מרגע שהפחתי בחומר רוח חיים, מרגע שהיצירה קמה ונהייתה, קורה מה שנקרא 'הגולם קם על יוצרו'. ואני הופכת להיות הפועלת, ולפעמים השפחה החרופה של יצירותיי.

אני שומעת היטב מתי הן לוחשות בצעקה שהן צריכות לצאת. ואני כמו כל מטפל ועובד מסור יודעת שהגיעה שעתן. מה שאומר שאם יש נושא שהן עוסקות בו, מדברות בו ועליו, עליהם להיות בשיח הזה. עליהם להתייצב. כלומר, עלי להציב/ג אותן.

וכמו כל עובד מסור ונאמן  גם לי יש לבטים, היסוסים, תהיות.

מה בכל מקום אני מסכימה להציג?

מה עם כל קבוצת אמנים אני מסכימה להשתתף?

מה לא חשוב איפה התערוכה?

האם הגלריה חשובה ומכובדת?

האם הדיירים (ציירים) הם אלה שבקבוצתם אני רוצה להימנות?

וכמו שהשאלות מגיחות ובאות, והן באות. כך הן גם נעלמות.

כי אחת היא לי. לא חשוב.

אלה הם שיקולי אגו שלי, של נורית האמנית. והיצירות שלי לא מתעניינות באגו, ולא בפלצנות, ולא בכבוד כזה או אחר.

כן, הן רוצות כבוד. אבל קודם הן רוצות לעבוד.

ולכן, אחת היא לי, כמו שאמרתי. כשיש נושא ויש לי עבודה שמדברת בו, עליה להיות מוצגת. ואני אקח אותה במלוא הדרה וכבודתה, ואני אשלם גם דמי השתתפות בתערוכה, ואני אציב אותה ואתלה אותה באופן המכובד ביותר, בתערוכה וכל  מה שחשוב לי שהיא תהיה נוכחת משום שיש לה אמירה, משום שהיא נוצרה כדי להיות, משום שהיא חלק מתרבות מתפתחת, היא לא נולדה כדי לשתוק. היא גם לא נולדה כדי שיקרה נס כלשהו ומישהו יגלה אותה. היא נולדה (באשמתי) ועכשיו אני "צריכה לשלם את המחיר" ולדאוג לה. אין חוכמות. כך אני יודעת. ולכן, היא תוצג וכל השאר לא משנה, לפחות לא מבחינה מעשית.

וכך, עמדתי היום, יום אחרי שהחזרתי כבודת עבודות שלמה מחמש תערוכות, והוצאתי שוב את זו. כמו בית חרושת, סחורה יוצאת סחורה נכנסת (אבל כלום מעבר לזה לא קורה). סייעתי בעיצובה ובתלייתה ובעיקר צילמתי.

ובעת שצילמתי כבר חשבתי על הסרטון שעוד היום אעשה. ועוד חשבתי שאין רגע שאני לא יוצרת בו. עמדתי ליד אלי אב הבית של בית האמנים, הגשתי לו את חלקי היצירה, ובינתיים כבר צילמתי אותו בזוויות שונות, וידעתי שאני עכשיו ממשיכה ליצור. ובינתיים התבוננתי בבאים והולכים ביצירות שמתווספות לתערוכה, בעמלנות של התולים והמסירים, חשבתי הרבה על מה שקורה שם. תהיתי והרהרתי, ואת מה שעבר לי בראש אז, שם אתאר בפעם אחרת.

אז למה קראתי לרשימתי זו 'זה בא וזה הולך – וכלום לא קורה וכו'. זה בא וזה הולך, זה כבר מובן. ומה ביחס לקורה או לא קורה. זאת עלי להסביר. שלא יעלה חלילה מי על דעתי שאני כאן מתבכיינת כל כך שהעבודות חוזרות. נכון שיש כאן מן תנועה של הלוך וחזור, סוג של העלאת גרא. התמונות לא יוצאות מכאן וממשיכות הלאה לחייהן, את חייהן. אבל מספיק שנים אני בעולם הזה, ובעולם האמנות כדי לדעת שזה דרכו של עולם זה. אלה הם חיי האמנים והאמנות ואני אינני בוכה, אלא מוצאת פשוט נושא עסיסי לכתוב עליו. וזה לא שכלום לא קורה, כי כלום זה גם הכול. הכול קורה. היצירות יצאו, הפגינו נוכחות, עשו V  לעצמן וגם ברזומה שלי, עוד אנשים ראו אותן, עוד אנשים שזפו בן עיניהן, עוד אנשים דברו עליהן, ובינתיים גם חשפתי אותן ברשת. זה אומר שיש דברים שכן קורים, ואני אינני מזלזלת בהם.

אז כמעט כמו קהלת אני יכולה לומר ו"ובא השמש וזרח השמש ועולם כמנהגו נוהג" ובאו עבודות והלכו והכול חזר על ואל מקומו בשלום.

ובינתיים היצירה שלי תלויה על הקיר פוערת פיות וצועקת בקול צעקה גדולה, וקושרת בין היום שנקבע 'לאלימות נגד נשים' שהיה בשבוע שעבר, ובין צעקת האמנים נגד אלימות בכלל, ומרמזת גם 'להדרת נשים' שהרי אני קוראת לעבודה 'כל באשה ער בה". ומשתמשת בקולי שלי כדי לצאת נגד הדרת נשים.

להלן הסרטון שמתאר את תהליך תליית היצירה – תהליך שאני קוראת לו 'מהחלקים אל השלם' ביצירה ששמה 'ק(כל)ול באשה ער בה'. בתערוכה 'אמנים נגד אלימות'. חנוכה, 2013. בית האמנים ע"ש שאגאל.

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים