איך הפכו 'הפסלים של תרח והפסלים שלי ל 'כל שנותר'

הציור שאותו ציירתי בשנת 1990 שנקרא 'הפסלים של תרח והפסלים שלי ב'סעודה האחרונה' – היה אחד מסדרת הציורים שהוצגו בתערוכתי 'כן, לא, שחור, לבן'.

בתערוכה זו עסקתי במישרין ובעקיפין בנושאים שקשורים לחיי כאשה יוצרת, ואלה היו מעין מטאפורה לשאלות גדולות בכלל שנוגעות באמנות – אמונה- אמהות, נראה היה שנגעתי בקשר שמתקיים ביניהם מחד ובדיאלקטיקה מאידך.

האיזכורים לציור ופיסול- אמנות ואמונה עולים בכמה מן הציורים בתערוכה זו. למשל:

'התרפים של רחל'

'הפסלים של תרח, הפסלים שלי והתרפים של רחל'

'טוטם, אשה, כד ,

הפסלים של תרח והפסלים שלי ב'סעודה האחרונה'.

בשנת 1994 החלטתי לערוך טקס גריסה, ולגרוס את  כל העבודות מתערוכה זו. על  חלק מהמניעים לכך ועל ההתפתחות של התהליך ניתן לקרוא ברשימתי 'כן, לא, שחור, לבן – זה לא רק משחק'. וב - 'תחילת נעילה'.

הסרטון הנ"ל מציג את תהליך הגריסה.

בזמן הגריסה כל תמונה נתלתה על הקיר, חתכתי אותה לרצועות, לרגעים הצלתי חלקים קטנים, שמרתי אותם וציירתי עליהם שוב, לרגעים בניתי מתוך הרצועות מחברים שונים, את מרבית הרצועות גרסתי וחלק מהרצועות שמרתי.

כאשר הגיע רגע  הגריסה של העבודה "הפסלים של תרח והפסלים שלי ב'סעודה האחרונה' – עמדתי מולה, התבוננתי בה ארוכות ולבסוף רשמתי עליה בגיר בכתב יד שהחלטתי לא לגרוס אותה (כפי שניתן לראות בסרטון). הורדתי מהקיר, גלגלתי אותה והשארתי אותה בצד, לא שותפה לטקס הגריסה. אינני יודעת מדוע, או שאולי יודעת אני. אך במסגרת הפעילות שעשתי שם הייתי בכל רגע נתון עם אצבע על הדופק, ברגעים אלה נראה היה שהדופק הפרטי שלי הורה לי לגנוז.

מי זו העבודה הזאת ומה הסיפור שלה?

אנסה לתאר זאת בקצרה וברמזים וכל השאר פתוח בפני כל פרשנות שהיא.

כציירת עסקתי בציורי בפיסול ואף הצגתי תערוכה שנקראה 'פסל וקול תמונה'. פיסלתי וציירתי את פסליי, או שציירתי את פסליי שעדיין לא פוסלו. לימים התברר לי שעיסוק זה היה מעין מטאפורה לשאלות גדולות יותר שנעות על ציר אמנות – אמונה – אם.

ישנו מדרש אגדה שמתאר את הפצעת המונותאיזם. וכך מסופר שם. תרח אביו של אברהם היה בעל בית ממכר לפסלים - אלילים. בוקר אחד קרא אליו את אברהם בנו, הסביר לו שעליו לצאת מבית הממכר לסידורים כל שהם, וביקש ממנו לשמור על האלילים ואף להאכיל אותם כראוי בשעת הצהריים, זמן ארוחתם. והלך. כאשר נשאר אברהם לבדו עם הפסלים הוא החל לנתץ אותם בזה אחר זה וחיכה לשובו של אביו. כאשר אביו חזר, נחרד למראה השבר ושאל אותו בכעס רב מדוע שבר את הפסלים. אברהם ענה, שלא הוא שבר אותם. "הגשתי להם את הארוחה והפסל הגדול ביותר התנפל על האוכל. הם החלו לריב זה עם זה, הכו אחד את השני וכך הם נשברו" אמר אברהם. "כיצד פסלים יכולים לריב זה עם זה?". החזיר לו תרח בשאלה. "וכיצד הם יכולים לאכול"? החזיר לו אברהם בשאלה, שהתשובה עליה כמובן ברורה.

כך צירפתי בעבודתי את הפסלים של תרח ישובים יחדיו עם פסלי שלי ב'סעודה האחרונה' כאשר הסעודה האחרונה מתארת עוד סיטואציה דתית מתחום הנצרות.

הציור מתאר סוג של שאלה- מחאה- ועיסוק בשאלות הפרטיות שלי שהם גם שאלות אוניברסליות. אך כפי שמתברר, בציורי סעודתם האחרונה נתמשכה .......

ובכל זאת הציור לא נגרס. עברו מאז 17 שנים. תמיד ידעתי שלא רק שהוא לא נגרס, ידעתי שעלי להמשיך ולעבוד עליו. זה כאילו או או. או שדינם של עבודות אלה היה להיגרס, או להמשיך ולעבוד עליהן. ככה אי אפשר להשאיר אותן, על אף הדרך היפה שהן עשו. בזמנו.

בימים אלה עשיתי סדר מחודש בין עבודותיי (חלקן, אף נשלחו לטקס של שריפה) והפסלים של תרח עלו שוב על הקיר. הגיע הזמן. הפעם הם כבר לא שחור לבן, והם מיועדים ללכת לתערוכת 'מחאה'. הם קרמו עור וגידים חדשים. בציור זה קלעתי ושזרתי בעבודת שתי וערב רצועות רצועות, אלה שנאספו ונשתמרו מבין העבודות שנגרסו בזמנו.

היום, כשעבודה זו מוצגת באותה תערוכה יחד עם המיצב שלי 'תחילת נעילה' ( שמציג את התוכן הגרוס של ציורי 'כן, לא, שחור, לבן' ). עבודה זו נקראת 'כל שנותר'- שכן היא מכילה בתוכה בחומר וברוח את כל שנותר מאותו 'כן, לא, שחור, לבן'.

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים